החלטה
1.בקשת המבקשים לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה בסכום הולם לפי שיקול דעת בית המשפט לשם הבטחת הוצאות המבקשים לפי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") – היא הבקשה להכרעתי.
2.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה מצאתי לקבל את הבקשה ולחייב את המשיבות בהפקת ערובה בסך של 100,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבות.
3.לטענת המבקשים יש לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה ממפר טעמים – כי מדובר בחברות בערבון מוגבל; המשיבות לא ציינו את כתובתן על גבי כתב התביעה ומגביר את הצורך לחייבן בהפקדת ערובה; המבקשים מוסיפים כי בנסיבות קיים טעם מיוחד לחיוב המשיבות בהפקדת ערובה שכן מעדויות עדי המשיבות בהליכים אחרים שהתנהלו בין הצדדים עולה כי המשיבה 1 היא חברה ריקה מתוכן, ריקה מנכסים וחסרת פעילות עסקית וכן משום שהמשיבות עצמן טוענות שהן מצויות בקשיים כלכליים המסכנים את קיומן. עוד נטען כי אין מחלוקת שהמשיבה 1 מכרה את נכסיה למשיבה 2 במסגרת הסכם שנחתם בין המשיבות וכי מההסכם ומעדות מנכ"ל המשיבה 1 בהליכים האחרים עולה כי כלל פעילותה, נכסיה ורכושה של המשיבה 1 הועברו למשיבה 2, כי המשיבה 1 פיטרה את כל עובדיה ומצבה לא טוב (כך לפי עדות מנכ"ל המשיבה 1); אין למשיבה 1 הכנסה, וכן נטען כי הנכסים של המשיבות משועבדים כך עולה מדו"ח רשם החברות (נספח 9 לבקשה).
לטענת המבקשים במסגרת תביעתן טענו המשיבות לנזקים בסך של למעלה משני מליון ₪ אלא שהקטינו סכום תביעתן בשל סכום האגרה שהיה עליהן לשלם ועובדה זו כשלעצמה מעידה על קשיים כלכליים של המשיבות שכן סכום האגרה שהיה עליהן לשלם כדי לתבוע את מלוא נזקיהם היה כ – 19,000 ₪, סכום נמוך שאי יכולת לעמוד בו מעיד בעד עצמו.
בתשובה לתגובת המשיבות טענו המבקשים כי המשיבות לא צרפו אסמכתאות שיש בהן כדי להצביע על איתנותן הכלכלית וממילא לא הוכיחו כי תוכלנה לשאת בתשלום הוצאות המבקשים ככל שהתביעה תדחה.
המבקשים מוסיפים וטוענים כי סיכויי התביעה נמוכים וכי בין הצדדים התנהלו הליכים קודמים, בין היתר בבית הדין לעבודה שם דחה בית הדין את בקשת המשיבות למתן סעדים זמניים נגד המבקשים.
באשר לסכום הערובה, טוענים המבקשים כי יש לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה בסכום משמעותי וכי בקביעת סכום הערובה יש להביא בחשבון את העובדה שחלק מהמבקשים הם פרטים ולא חברות ואי תשלום הוצאותיהם יכביד עליהם. כן נטען כי יש להביא בחשבון את מורכבות ההליך, ריבוי הבקשות, היקפו של כתב התביעה והטענות רחבות ההיקף של המשיבות.
4.בתגובתן טוענות המשיבות כי הן חברות פעילות העומדות בהתחייבויותיהן הכספיות וכי הן שילמו הוצאות שהוטלו עליהן בהליכים אחרים שהתנהלו בין הצדדים ובכלל זה הפקידה המשיבה 1 ערובה בסך של 150,000 ₪ שחויבה להפקיד כתנאי לכניסתו לתוקף של צו מניעה זמני שניתן על ידי כב' השופט זפט ביום 3.5.11. לטענת המשיבות, המבקשים נוהגים בחוסר תום לב ונחפזו להגיש את הבקשה דנא לשם דחיית המועד להגשת כתב ההגנה מטעמם וממילא לא נגרמו להם הוצאות שכן כאמור טרם הוגש כתב הגנה מטעמם. בתגובה נטען כי המשיבה 1 היא חברה חיה, פעילה ובעלת נכסים והמשיבה 2 היא חברה ותיקה בתחום מוצרי הדפוס העסקיים. המשיבות מוסיפות וטוענות כי המבקשים הסתירו מבית המשפט קביעות משמעותיות של כב' השופט זפט במסגרת הבקשה למתן סעדים זמניים שהגישו נגד המבקשים – קביעות שיש בהן כדי ללמד על רצינותה של התביעה. עוד נטען כי ככל שבית המשפט יחליט לחייבן בהפקדת ערובה, ראוי שסכומה יהיה מינימלי.
5.כאמור, לאחר עיון בטענות הצדדים ראיתי לקבל את הבקשה.
סעיף 353א לחוק החברות קובע בזו הלשון:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין" (ההדגשות אינן במקור – א.נ.ח).
כעולה מלשון הסעיף, כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות (כבמקרה דנן) רשאי בית המשפט להורות לחברה (המשיבות במקרה דנא) להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (המבקשים במקרה דנן) אלא אם סבר בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה.
קרי, מלשון הסעיף עולה בבירור כי החזקה שבדין (הניתנת לסתירה) היא כי יש להטיל על חברה ערובה להוצאות אלא אם הנסיבות מצביעות אחרת.
בהתאם לפסיקה הדרך לסתור את החזקה היא למשל במקרה שהחברה הוכיחה כי בידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין, או אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות לחייב את החברה בערובה משיקולים כמו מהות התביעה וסיכוייה [רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13.7.08);רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.09)].
לשון אחרת, בבקשה לפי סעיף 353א לחוק החברות, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה; בשלב זה רובץ הנטל על כתפי החברה להוכיח כי יש באפשרותה לשאת בהוצאות הנתבע, ככל שיזכה בדין ו/או כי יש נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייבה בהפקדת ערובה.
לשם הוכחת יכולתה הכלכלית, על החברה להמציא ראיות ממשיות ובהן אישורי בנק, דוחות כספיים, אישור רו"ח וכיוצא באלה, מהם ניתן ללמוד כי באפשרותה לשלם את ההוצאות, אם יפסקו לחובתה. אי המצאת מסמכים כאמור פועלת לחובת החברה התובעת (ראה: בש"א (ת"א) 2219/07 סולל בונה בע"מ נ' גרנד פיניש בע "מ - ניתן ביום 25.2.07 , פורסם בנבו ).
6. בבואי לבחון את מצבן הכלכלי של המשיבות נוכחתי כי המשיבות לא עמדו בנטל המוטל עליהן כאמור ולא הציגו ראיות שיש בהן כדי להצביע על איתנותן הכלכלית וכי מצבן הכלכלי טוב כנדרש לצורך הרמת אותו נטל.
את מצבה הכלכלי של החברה יש להוכיח באמצעות מאזנים של החברה, באישור רואי חשבון רשמיים, בדוחות לרשויות השונות ובאמצעות מסמכים שמבהירים לקורא אותם מה הוא המצב הכלכלי של החברה, ואלה לא צורפו. בהקשר זה, אדגיש כי המשיבות אינן יכולות להיבנות מטענותיהן בדבר תשלום הוצאות משפט והפקדת ערבון כתחליף להבאת ראיות ביחס לאיתנותן הכלכלית משום שעצם ביצוע תשלומים כאמור אין בו כדי להעיד על יכולתן הכלכלית.
עוד להוסיף, כי לא ראיתי במכתב בנק הפועלים בע"מ מיום 22.9.11 ראיה למצבה הכלכלי של המשיבה 2 שכן כל שצוין בו הוא שהמשיבה 2 מכבדת את התחייבויותיה בקשר לחשבונה בבנק לשביעות רצון הבנק – מובן כי ממכתב שכזה לא ניתן ללמוד מאומה אודות יכולתה הכלכלית של המשיבה 2 וממילא אין בו כל התייחסות למשיבה 1.